אבא שלי. אבא של כולם.אבא של הקיבוץ, אבא של החניכים, אבא של התנועה, אבא של המשפחה.הידיים שלך גדולות וחמות, מדיפות ריח עז ונעים של עשן סיגריות ודפים וספרים.אני זוכרת אותך כילדה קטנה, שוכבת במיטה הבודדה בבית-הילדים, מקרבת את ידיי אל פניי בחושך, בלילה ומדמה אותן גדולות וחמות ו"סיגרתיות" כאלה, ובתוך העלטה ידיי הופכות לידיך וידיך הן ידיי.כשהייתי בת 4 בערך, בשביל העולה אל בית הילדים, בשעות לפנות ערב כשתהלוכה שקטה וצייתנית של הורים וילדים פוסעת לעבר טכס הפרידה שבו הורים משכיבים את ילדיהם בבית על ראש הגבעה, ומניחים להם לצנוח אל לילה של שינה או לילה של סיוט. בשביל הזה ביקשתי ממך לקחת אותי על הידיים כי אני עייפה, נתת בי את קולך העמוק והחם ואמרת "את לא מתביישת, ילדה בגילך?" ומייד הופיע חיוך בעיניך והנפת אותי למעלה.

אחר כך היו הדמעות כמו הבכי הזה שמרטיב עכשיו את פניי – בכיתי עליי, בכיתי אליך ובכיתי על הריקוד הזה של שנינו שבו אנחנו מתקרבים ומתרחקים ומתקרבים ורק כמעט נוגעים.

התחלתי לחפש את הדרך שלי, לפלס ולשרטט איזו דמות יותר ברורה של עצמי, ואתה אבא תמיד היית שם – לקחתי אותך איתי אל חיי הנערה שלי, אל חיי האישה ובת-הזוג והאם והתלמידה, לא הצלחתי להפרד, לקחתי אותך איש טוב וחכם בתוכי.

אני זוכרת עכשיו את הרגעים האלה בשריד שבהם אנחנו נפרדים לפני נסיעה חזרה לת"א – אתה מדביק נשיקה קשה וקולנית על לחיי ובתוכה אני מרגישה את המבוכה שלך, את המלים התקועות בגרון ולרגע אני כל-כך קרובה וכל-כך דומה.

הדמעות ממשיכות לטשטש ולחמם את עיניי, המלים מסתובבות לי בראש, מתערבבות, מתפוגגות, חוזרות ונעלמות.

אני מדברת אליך במלים של דיו שהיו תמיד קודחות במוחי, והן מלים שלא הצלחתי להביא לך בחייך ואני מביאה עכשיו במותך.

אני אמשיך לדבר אליך, אני רוצה, אני מוכרחה כדי לא לאבד אותך.

אז נוח לך אבא מכל האבהות הגדולה.

נוח לך ותשמע את ים הגעגוע והערגה שלי.

ענת

את הקורס בניסים הכרתי לפני כחמש שנים.כאשר התחלתי את הקורס הייתי מרוחקת מן הנשיות שבי, דבר שהתבטא בכך שהמחזור החודשי לא הופיע ושנים רבות בהן לא חוויתי מערכות יחסים אינטימיות עם גברים.כבר בשנה הראשונה הווסת החלה לחזור באופן סדיר ולאט לאט נפתח פרח הנשיות, החמלה והרכות שבי.והנה היום אחרי מספר שנים בהם הפחד שלט בחיי הזוגיות שלי, נכנסה אהבה גדולה וחדשה לחיי, וכיום אני מנהלת מערכת יחסים מפרה, מלאה, פתוחה, מאפשרת ומאושרת.

כל זאת בזכות הכלים המופלאים של הקורס ובזכות אפרת שמדגימה בצורה קסומה ומעוררת השראה, רכות עדינות ונשיות מהי.

הרבה ניסים קרו לי במהלך הקורס,אך הגדול מכולם ,והוא מאוד אישי ,ביני לבין עצמי, הוא "נס הרכות".כך אני קוראת לו-"לנס" בו אני קילפתי ממני ,מעצמי הרבה קליפות של: כעס ,תוקפנות ,ואלימות, וכיום אני נמצאת רוב הזמן באהבה, שמחה, שלוה,ואושר אין סופי, אוניברסלי, בילתי תלוי בגורם חיצוני, עזרה לנס הזה במיוחד אישיותה המדהימה של אפרת שבדרך לא דרך מאוד השפיע עלי ועל כך אני מודה לך – אפרת, ולאלוהים.

נור